אילון מאסק בכבודו ובעצמו העלה ציוץ רשמי בפלטפורמת X, ובו הודה למעשה באחד הכישלונות המפוארים ביותר של תעשיית הרכב המודרנית: טסלה מפסיקה את ייצור הסייברטראק. שלוש שנים של יחסי ציבור אגרסיביים, סיפורים על "פלדת אל-חלד חסינת כדורים" וחלונות משוריינים שנשברו בשידור חי - הסתיימו בקול ענות חלושה.
מודה על האמת: באמת שהייתי בהלם כשהרכב הוצג, זה הרגיש לי כמו בדיחה ובאמת שחשבתי שזה יצליח, כי אם טסלה לימדה אותנו משהו, זה שהם די מבינים את רצון הלקוח. והרכב הזה שנראה כאילו שורטט על ידי ילד בגן, כבר הרגיל את העין, שלי לפחות. באחד הטיולים שלי באמריקה, העין שלי לא התרגשה לראות אותו במציאות ורק קולה של בתי שאמרה "אבא, תראה את ה'אוטו לגו' הזה", הזכיר לי שבאמת הוא די שונה משאר הכלים שבכביש.
צילום: יצרן | מכונית לגו. כך בתי קראה לטנדר
מאסק, כדרכו בקודש, סירב להשתמש במילים הברורות "טעיתי, הנדסנו מוצר כושל". במקום זה, הוא עוטף את המציאות במכבסת מילים תאגידית ומתוחכמת, וטוען שטסלה "מורידה את קצב הייצור הנוכחי" כדי לפנות מקום למיזם הבא שלה - ה"סייברקאב".
כשצוללים למספרים היבשים, מבינים שלא מדובר רק בטעות עיצובית - אלא בהתרסקות עסקית בקנה מידה עצום. כשאילון מאסק הציג את האב-טיפוס בשנת 2019, הוא פיזר הצהרות על כושר ייצור מתוכנן של 250,000 עד 500,000 יחידות בשנה. הוא דיבר על רכב שיגרום לפורד F-150 להיראות כמו עגלת סופרמרקט. המנייה של טסלה? זינקה על אדי האופוריה.
צילום: יצרן | לא יודע אם התוספת עושה טוב לעיצוב, או לא
הבטחות לחוד ומציאות לחוד. הנתונים של חברת המחקר המקצועית Cox Automotive חושפים את גודל הפדיחה. בשנת 2024, שנת השיווק המלאה הראשונה, נמסרו בארה"ב 38,965 יחידות בלבד. שנה לאחר מכן, ב-2025, במקום לראות זינוק בייצור, המכירות צנחו בכמעט 50% ועמדו על כ-20,000 יחידות. המגמה הזו המשיכה להחמיר, וכאשר קצב המכירות הריאלי זחל סביב מספרים נמוכים בהרבה, המשמעות הייתה ברורה: המפעל בטקסס, שנבנה עם קיבולת ייצור מותקנת של למעלה מ-125,000 מכוניות בשנה, פעל בפחות מ-15% מהפוטנציאל שלו. אין חברה מסחרית בעולם שיכולה להרשות לעצמה להחזיק קו ייצור יקר כל כך בשביל רכב נישה זניח.
נוסף על כך, המבנה האגרסיבי והחד של פלדת האל-חלד נתקל בחומה בצורה של תקני בטיחות בינלאומיים. הרכב נכשל לחלוטין בעמידה ברגולציות להגנה על הולכי רגל בשווקים המרכזיים של אירופה ואסיה, מה שסגר בפניו את הדלת לייצוא מאסיבי וגזר עליו להישאר תקוע בתוך השוק האמריקאי המצטמצם. תוסיפו לזה סדרה בלתי נגמרת של קריאות לתיקון (Recalls), כולל אחת מביכה במיוחד שבה דוושת הגז פשוט נתקעה, וקיבלתם את הנוסחה המנצחת לאסון שיווקי והנדסי.
צילום: יצרן | תא נוסעים לא טנדרי. ובעיה קלה בדוושת התאוצה
בזמן שטסלה ניסתה למכור לנו מדע בדיוני במחיר מופקע שגם חצה את רף 100 אלף הדולרים, יצרניות הרכב המסורתיות עשו את מה שהן יודעות לעשות הכי טוב: לבנות טנדרים אמתיים לעבודה. ואם תרשו לי לצטט את איתי שטיינברג: "טנדרים אמריקאיים חשמליים כושלים בכל הסגמנטים, תן להם V10 עם שני שסתומים לצילינדר".
אני לא שמח שזהו סופו של הטנדר, אל תטעו. אך גם לא עצוב. יש שיגידו שזה כי קשה לאנשים לקבל קידמה שמוחקת למעשה כל מה שידעו והכירו, יתכן והם צודקים. רק שאישית אני קיבלתי כבר את הקידמה, מה גם שכנראה גם נהגתי על יותר מכוניות חדשות ודיגיטליות מרובם הכמעט מוחלט של הוגי הדעה. אבל אני חייב להודות שהיתה תחושה של זלזול מוגזם עת הוצג הטנדר בזמנו, בכולם. אולי זו הסיבה לאפתיות שיש לי לעניין.
צילום: יצרן | הנה, גם זה רכב עבודה. ברור
