האלפין A290 שאיתי, נראית נהדר ומשתלבת בנוף של בית אורן באופן מושלם. אולי זה אני שהפכתי לקצת רומנטי ודפוק אחרי כמה פניות מוצלחות על המגבלות, אבל יש בעיצוב משהו ממגנט. לרוב אני לא מתחבר לעיצוב רטרו, לא אוהב עיצוב 'וונאבי'. אבל כאן זה פשוט עובד. היא קטנה, שרירית, רחבה ומלאה בפרטים קטנים שעושים לך חשק פשוט לעמוד ולבהות בה. יש לה נוכחות של מכונית מיוחדת, אבל בלי הצעקנות המוגזמת של "תסתכלו עליי". לא מעט יצרנים היו מוכרים את אמא שלהם בשביל להצליח לייצר כזו נוכחות.
צילום: אוהד אלגוב
אפשר לאכול קרואסונים חופשי
מתחת לעיצוב הזה מסתתרת שלדת הקליאו המוכרת, עם הנעה קדמית ומנוע חשמלי. בגרסה החזקה ביותר, זו שנמצאת איתי, יש 220 כ"ס, סוללה של 52 קוט"ש ומשקל שנושק לטונה וחצי. על הנייר זה נשמע כאילו הצרפתייה הקטנה הזו חזרה מחופשת בטן-גב עם משקל עודף של קרואסונים, אבל בפועל? המהנדסים עשו פה עבודת קודש. ואני ממש לא אדם דתי. המשקל הזה פשוט לא מורגש, נקודה! הם הצליחו להעלים כמעט לחלוטין את התחושה הכבדה הזו בתוך העיקולים. התחושה היא שהאלפין הזו, קלה בהרבה ממה שהדף המפרט שלה מצהיר.
התאוצה? מצוינת והכוח ברוטאלי ומיידי, כמו שרק חשמליות יודעות לתת. עזבו אתכם מנתונים יבשים - אין פה ניסיון מוגזם להדביק לכם את הראש למשענת רק כדי שתוכלו להשוויץ לחבר'ה שלכם בשיחה מיותרת בבית הקפה על הנתון מאפס למאה. פה, הכיף האמתי נמצא במקום אחר לגמרי.
צילום: אוהד אלגוב
מהנדס תוכנה? מנתח!
ההגה, למשל, הוא אמנם לא מדבר, אבל המשקל שלו פשוט מוצלח, המרכוז כמעט טבעי והתגובות שלו חדות ומדויקות כמו סכין מנתחים. ואת זה אומר אחד שלא ניתח מעולם. בכל מקרה, הוא לא מרגיש כאילו מהנדס תוכנה ישב מול מחשב וניסה לנחש איך הגה צריך להרגיש אחרי שהוא צפה בסרטון הדרכה ביוטיוב.
בכלל, הפרונט משתף פעולה בצורה מרשימה. החרטום הזה נשתל לתוך הפנייה, בהעברת משקל כמובן, ולא ממהר להרחיב את הקו החוצה. יש גם מעין לחימת הגה בתאוצה חזקה ומוקדמת, ביציאה מפניה. צריך לעבוד קשה מאוד באלימות כדי להביא אותו למצב שהוא מתחיל לאבד אחיזה ולדחוף החוצה, וגם אז - התגובה צפויה, הדרגתית וניתנת לשליטה. אין פה הפתעות לרעה, ואין הרגשה שהמכונית החליטה באמצע העיקול שהיא מעדיפה להמשיך ישר לתוך מעקה הבטיחות.
הבלמים מצוינים. נקודה. עוצמת הבלימה והביטחון שהם מעניקים משתלבים באופן מושלם בהתנהגות של השלדה. אתה יכול לשתול את הברקס חזק, להפנות את החרטום באגרסיביות הגיונית ולהמשיך לעיקול הבא בלי להרגיש שהמכונית מנהלת דיון פנימי ומסורבל בשאלה אם היא מעוניינת לשתף אתך פעולה או לא.
צילום: אוהד אלגוב
לא קסם. הנדסה
המתלים מצליחים לשלב אחיזה מרשימה, ריסון מרכב מופתי ורמת נוחות טובה, מעין שילוב שלא הגיוני שנמצא במכונית כל כך קצרה וכבדה. אגב, החבר'ה שם דחפו פתרון טכני גאוני: בקצה מהלך הכיווץ של הבולמים פועלת בוכנה הידראולית נוספת - סוג של מעצור הידראולי. כשהמתלה שלכם מתקרב לסוף המהלך שלו, הבוכנה הזו מגדילה את ההתנגדות ומסייעת לספוג את האנרגיה. במקום לקבל מכה ישירה בשיניים ובעמוד השדרה כשהמתלה נסגר, אתם מקבלים ריסון הדרגתי וחלק.
זה לא קסם, זו הנדסה משובחת. המתלים האלה מחזיקים את המרכב בצורה כמעט מושלמת בעיקולים, בלי להפוך כל בור או שיבוש בכביש לתזכורת כואבת לכך שמע"צ שכחו לסלול פה את האספלט כמו שצריך. נוחות הנסיעה טובה בטח ביחס לסגמנט בכלל או למכונית ספורטיבית בסגמנט הזה, בפרט. לא הכל מושלם כמובן, היא רוקדת קצת על שיבושים גדולים וחדים. בידוד הרעשים סביר לגמרי לסגמנט.
צילום: אוהד אלגוב
הצד היפה של הכביש
היא מעניקה טונות של ביטחון בעיקולים ובבלימות חזקות. מעניקה תחושה של מוצר שלם, מוצק, הדוק. האלפין הקטנה לא זורקת את הזנב בכל הזדמנות ולא מנסה להפוך כל טעות נהיגה קטנה לשיעור הישרדות קשוח. היא יציבה, מדויקת וצפויה, והיא כן מהדקת את הישבן בהעברות משקל, אך באופן מדוד ולינארי. ברור שזה מעולה ל-99% מהאנשים, אבל אני, באופן אישי, הייתי שמח לקבל קצת יותר שובבות, קצת יותר בלגן פסיכי וקצת יותר נכונות להזיז את הזנב במקום כל הנימוס והאיפוק האלה. אגב, שום דבר שצמיגים דביקים ממש בפרונט וכאלו שהם ההפך מהם, מאחור, לא יצליחו לפתור.
הצמיגים של האלפין הזו, אלו מישלן ספורטיביים, אם כי לא קיצוניים והרוחב אינו מוגזם - 225 מ"מ בכל פינה. כשהכביש יבש, אתה עף על היכולות שלה בלי להרגיש שאתה מנהל איתה מלחמה. כשהוא לח, כמו שהוא היה ביעף היירוט שם בבית אורן, אתה חייב לזכור שהמעבר מאחיזה טובה לאובדן אחיזה מוחלט עלול להגיע בבת אחת, כמו סטירה מצלצלת לפנים. אלה תנאי הכביש הכי מתעתעים ומסוכנים שיש: הכל מרגיש בטוח ויציב, עד שפתאום זה לא.
כי אמנם המתלים מעולים וההגה מוצלח, אבל אף אחד מהם לא ביטל את חוקי הפיזיקה. ואתה תמיד צריך לזכור שהכביש של בית אורן הרבה יותר יפה כשמסתכלים עליו מתוך תא הנוסעים ולא מהצד השני של מעקה הבטיחות אחרי שהתרסקתם לתוך הוואדי.
צילום: אוהד אלגוב
מרחב מצומצם, גם הטווח
אגב, המושבים הקדמיים פשוט מעולים. הם מעניקים תמיכה מעולה לגוף ולמותניים בעיקולים, והם נראים סוף הדרך - הומאז' ישיר למושבים של הרנו 5 טורבו 2 האגדית. אבל התפעול שלהם? ידני לחלוטין. אין פה שום כוונון חשמלי מפנק.
המרחב מאחור מצומצם מאוד לברכיים, כך שלחמולה הישראלית הממוצעת שמחפשת להסיע את כל הילדים היא ממש לא מתאימה. בצרפת או באיטליה, עם ילד אחד בממוצע, זה מספיק. תא המטען שימושי עם נפח של 326 ליטרים, אבל גלגל חלופי? תשכחו מזה, אין.
גם בגזרת החשמל החיים לא קלים: הטעינה המהירה מוגבלת ל-100 קילוואט בלבד, והטווח שעומד על כ-300 קילומטרים בנהיגה מתונה ושפויה, מתקצר בצורה פסיכוטית ודרסטית ברגע שאתם מתחילים ללחוץ עליה ולנצל את מה שהשלדה הזו יודעת לתת. לכן, תדאגו מראש לעמדת טעינה קרובה שתנוצל היטב לפני או אחרי יעף התקיפה שלכם על ההר.
צילום: אוהד אלגוב
פחות באבזור
כשמכבים את האדרנלין מגיע החשבון האמתי: 235 אלף שקלים.
ומה אין בסכום הזה? אין אוורור למושבים, אין עיסוי, אין דלת תא מטען חשמלית, ואפילו צימוד אלחוטי לטלפון שלכם לא תמצאו פה. מילא, רוב האנושות הסתדרה בלי דלת תא מטען חשמלית במשך עשרות שנים בלי להזדקק לטיפול פסיכולוגי. אבל למה, למען השם, אין פה אפילו מחזיקי כוסות?! איפה אני אמור לשים את הסודה שלי? אני סובל מצרבת!
אגב, יש גרסאות אלפין זולות יותר, החל מ-205 אלף שקלים ל-GT דרך GT פרמיום שמוסיפה עוד מעט אבזור ועולה 220 אלף שקלים. שתיהן זהות מכנית ואמנם מוחלשות הספק ל-177 כ"ס וללא מערכת הבלימה מתוצרת ברמבו, אך עם אותם המתלים הנהדרים.
אם נשים בצד את האבזור, תא הנוסעים נראה מעולה, עם שילוב נכון של נגיעות רטרו ומודרניות. יש כפתורים פיזיים לבקרת האקלים, וטוב שכך! אפשר לכוון את הטמפרטורה כמו בני אדם נורמליים בלי להיכנס לתפריטי משנה מטופשים במסך ולבקש ממנו רשות לחיות. היא לא מפוצלת, הבקרה הזו, אבל לפחות לא צריך תואר במדעי המחשב כדי להפעיל אותה.
צילום: אוהד אלגוב
ההוט האץ' החשמלית הראויה הראשונה
יש בשוק מכוניות חשמליות מרווחות ממנה בהרבה, בטח מאובזרות ממנה ויש חזקות ומהירות ממנה בקו ישר. אבל אתם יודעים מה? תעזבו אותי מדלת תא מטען חשמלית, מסכי ענק דביליים שמפעילים תחנות חלל וכל שאר גאדג'טים של גמורים.
זו החשמלית הראשונה שפגשתי שמרגישה לי באמת, אבל באמת, כמו הוט האץ' אמיתית מהדור הישן והטוב - שאני פשוט סולח לה על הכל, אבל על הכל!
חוץ מעל זה שאין לי איפה להניח את הסודה. זו החלטה של אנשים רשעים.
